טרנפורמציה בתהליך שיקום נפשי ותפקודי 

טרנספורמציה בתהליך שיקום

  אחד החסמים בתהליך שיקום של המתמודדים עם קשיים נפשיים זה עצם ההכרה בכך ששינוי אכן אפשרי.

אנשים אומרים: "ניסיתי הכל, שנים אני בטיפול, אני כשלון, ככה אני".

כשאנחנו מדברים על שינוי בתהליך שיקום, הכוונה היא לא רק להתקדמות של צעדים, אלא של טרנספורמציה במובן של שינוי פנימי מחשבתי ורגשי, של להיות למישהו אחר. לגלות בעצמך צדדים חדשים ולגלות לסביבה שלך עוצמות ויכולות. הרבה פעמים כשזה קורה החוויה היא של הפתעה וגילוי מחדש, ומשם והלאה מתחילה הצמיחה.

   שיקום הוא תהליך שינוי פנימי שיש לו נראות חיצונית. כדי לעבוד על שיקום צריך בראש ובראשונה לשקם את חוויית הערך העצמי.

אדם מתמודד בחיים שלו עם מעגל של תחומים:

בכל אחת מהגזרות האלו הוא יכול לחוות חוויות של תסכול ומצוקה שמתרגמות לתחושות של חוסר אונים, פאסיביות, שבירה נפשית.

מנגד, כאשר אדם לומד לקחת אחריות ולנהל סיטואציות בגזרה אחת, הוא בונה בתוכו מנגנון התמודדות שמשכפל את עצמו.

זהו תהליך האימון הטיפולי שבו אדם הופך מסביל לפעיל, מקורבן של נסיבות  למבוגר אחראי שמנהל את החיים שלו. התהליך הזה כרוך בוויתורים משום שהוא מצריך בן אדם להעלות את רף הציפיות שלו מעצמו, ולהתחיל להתמודד עם מצבים תוך כדי שינוי עמדות. התנועה היא מהמקום של אני לא יכול, זה גדול עלי אל המקום של מציאת פתרונות ודרכים חדשות.

   יש שלושה תנאים לתהליך:

1. חוסן נפשי -  קשור במידת החוסן הנפשי של המתמודד. עד כמה באמת הוא מסוגל כרגע לאתגר את עצמו. פה חשוב הליווי של איש המקצוע שיעזור לו לעשות סדר עדיפויות, והערכה נכונה של מידת הסיכון. למשל, מתמודד המתכוון להתחתן ולהביא ילדים לעולם. לכאורה בתהליך שינוי אנחנו אומרים להציב לעצמך מטרה שיקומית ולהבנות צעדים לממש אותה. אבל גם הצעדים צריכים להיות מתוכננים ומותאמים ליכולת הרגשית ולמצב התפקודי.

בעצם זה תהליך של ניהול סיכונים שדורש תנועה קדימה ואחורה כשמצד אחד יש סובלנות ומוכנות להאט תהליכים ולשנות סדרי עדיפויות, ומצד שני לעשות את זה בדרך שלא תביא לידי ויתור וקריסה טוטלית. אם נחזור לדוגמה של הקמת משפחה, אפשר לקבוע מטרות ביניים כמו מגורים משותפים, ופשרות כמו ויתור או דחייה של הבאת ילד לעולם עד לשלב בו הזוג פתח חוסן נפשי וזוגי שמאפשר לו להתמודד עם האתגר.

2. פתיחות – כדי שאדם יהיה מסוגל לזהות הזדמנויות חדשות ולערוך שינוי בהרגלי החשיבה שלו פתיחות היא תנאי הכרחי. רק אם אנחנו מסוגלים להסכים לעשות דברים אחרת ממה שעשינו עד כה, לתקשר עם אנשים, לשמוע דעות חדשות ולהסכים להתנהל אחרת – רק אז שינוי יכול באמת להתקיים.

זה אומר לשתף, לשמוע דעות, לעשות משהו גם כשלא רגילים, ולוותר על עמדות נוקשות שאנחנו יודעים שלא מקדמות אותנו. יכולים להיות לנו עקרונות מאוד נעלים של אמירת אמת, עזרה, טוב לב, הגנה על החלש שכולנו נסכים שהם חיוביים. אבל, ברגע שהם מביאים אותנו להקרבה עצמית או הסתבכות כלשהי הם לא משרתים אותנו. חשוב שנזהה מה מפיל אותנו כי רק ככה נוכל לשנות, אם נסכים ותהיה לנו הפתיחות לשנות ולהפסיק לפול.

3. יכולת קוגניטיבית– אני אומרת את זה בלב כואב לבני משפחה וגם לאנשי מקצוע שמגדירים ציפיות. יכולת קוגניטיבית היא תנאי הכרחי לתהליך שינוי בשיקום. היא זו שתקבע בין שאר המשתנים את המרחק שאותו המתמודד יוכל להתקדם. חייבים לזהות אותה, להכיר אותה, להכיר בה ולקבוע את תוכנית השיקום בהתאם. יהיו מתמודדים שהשמיים הם לא הגבול מבחינת השינוי שהם מסוגלים לעשות. יהיו כאלו שלא מסוגלים להכיל שיחות פסיכותרפיה, ושקיימת אצלם פגיעה קוגניטיבית שלא תאפשר את התהליך הזה. פה חשוב לעבוד עם המשפחה על המקום של הקבלה, כמו שאצל מתמודדים שכן מסוגלים צריך לעבוד על המקום של מתן האמון ביכולת.

הטמעת השינוי

  זהו השלב בו מתמודדים עם גליות של עליות וירידות, תופעות של פרץ מוטיבציה ואז דעיכה, קושי בהתמדה לאורך זמן. התחלה של עבודה ועזיבה, כניסה לתכנית טיפולית ונשירה, חוויה שלילית במסגרת חברתית ופרישה ממנה ועוד. בהטמעת השינוי,אנחנו מתמודדים בראש ובראשונה עם הנטייה לוויתור דרך שני כלים:

א. עמדה של עשיה – שיקום מבוסס על עשייה.

זו הסיבה לכך ששירותי שיקום מורכבים משילוב של שיחות טיפוליות והדרכה שיקומית הן בתחום הדיור, והן בתחום התעסוקה.

העמדה הזו אומרת – להיצמד לעשיה. זו עמדה שהיא בלתי מתפשרת מצד אחד על עצם הפעולה: ללכת לעבודה, לשלם חשבון חשמל, לעמוד במחוייבות וכו'. מצד שני, זו עמדה שהיא סלחנית לטעויות ולחוסר מושלמות. בעמדה הזו אנחנו אומרים שזה בסדר לפשל, וזה בסדר להכשל כל עוד אדם נמצא בעשיה. לכן, הדרך לצאת ממצבי כשלון היא לייצר תנועה. ככל שמתרגלים את הקימה מנפילה מגלים שהעולם לא מתמוטט בכל פעם, אלא יש איך למלא את החיים, להכניס אליהם תחומי עניין ולהפיק לקחים לפעם הבאה.  ברגע שאדם עסוק במה יכול להשתנות הוא עובר מהמקום של חוסר האונים אל המקום של הצמיחה. ושם, במקום התמוטטות נפשית יש בניה של משהו, גילוי של כוחות מחודשים וצמיחה של בן אדם חדש שיש לו כלים ויכולות משוכללים יותר להתמודדות עם החיים.

ב. תמיכה נפשית וחברתית

תמיכה נפשית נחלקת לתמיכה מקצועית, בני משפחה, תמיכה של אנשים נוספים המשמעותיים לנו, ומה שהסביבה אומרת.

כשאנחנו נופלים, מקבלים מכה – זה כואב!!! אין מצב שלא. השאלה היא מה הפרשנות של הכאב הזה. חלק משיקום זו חוויה של התבגרות שבה אדם לומד להבדיל בין כאב מפרק לבין כאב שרק כואב. תחשבו על תינוק שכואב לו – באותו רגע הוא צורח כאילו זה סוף העולם. עם הזמן הוא גדל ומסוגל להכיל מכה בברך. זה בדיוק אותו דבר וזה קשור במנגנון של וויסות רגשי.

איך בונים אותו? על ידי זה שלומדים להיעזר באנשים שמעניקים לכם את התמיכה גם במצבים שאתם מרגישים שפישלתם, או שנעשה לכם עוול.

התמיכה הנפשית מפחיתה תחושת כשלון, מפחיתה רגשות אשם, עוזרת לגייס כוחות, עוזרת להתייצב שוב פעם מחדש בפני משימות, לחזור למעגלים חברתיים ותעסוקתיים.

אנשי מקצוע- יש להם את המיומנות להעניק תמיכה נפשית יחד עם שיקוף של המציאות. תבחרו אנשי מקצוע שאתם מתחברים אליהם, סומכים עליהם ויכולים לאפשר להם לדבר אליכם בגובה העיניים ובכנות.

בני משפחה- יכולים לתמוך, להקשיב, לעודד. אפשר גם לתת זוית ראיה, אך  יחד עם זאת רצוי לא להוכיח ולבקר בשעת משבר ולהשאיר לאיש המקצוע לשקף במיומנות.

אנשים משמעותיים – חברים, בני זוג, קרובים וכו'. הקיפו את עצמכם בעיקר באלו שאתם מזהים שאתם מקבלים מהם תמיכה ושתורמים למאגר האנרגיות שלכם. בשעת משבר, צמצמו את המגע עם אלו שלא יכולים למלא את התפקיד הזה, שאתם מרגישים שאתם מתעייפים מלהסביר להם מה קרה, שרק מציפים אתכם בשאלות ומתישים. חשוב לעשות זאת בדרך שאינה מעליבה או יוצרת נתק או כעס.

מה שהסביבה אומרת – כרגע, זה לא משנה. זה לא רלוונטי מה יגידו. לא כל מה שאומרים הוא גם נכון או מוצדק. זה לא בשליטתכם, אל תתעסקו בזה. זה גם לא דבר קבוע היות ואנשים עסוקים בשלהם. אם היום החלקת במדרגות וכולם ראו, מחר השכנים שלכם ימצאו משהו חדש לרכל עליו.

ביטוי ונראות של תהליכי שינוי ושיקום

עברתם תהליך – אתם אדם אחר עכשיו ממה שהייתם לפני עשר שנים, חמש שנים, שנה. אנשים שעברו תהליך שיקום משמעותי יוצאים ממצבים של כרוניות ומסגלים לעצמם דימוי עצמי וחברתי חדש.

תחשבו רגע על הסיפור של הברווזון המכוער, ועל כל האנשים המפורסמים שהקימו דברים מדהימים בחיים שלהם. כמה מהם מספרים על ילדות ועבר שהם ניגוד גמור למי שהם היום. אנשי תקשורת ומדיה שהיו מסוגרים חברתית, עובדים בשיקום אסירים ונוער שהיו בעברם עוברי חוק, חונכים לנפגעי סמים ואלכוהול שהיו מכורים.

אתם אדם אחר: נפשית, קוגניטיבית והתנהגותית. זה אומר שאתם יכולים לקחת תפקיד חדש במארג החברתי, המשפחתי או התעסוקתי.

אם אתם הורים שהיו מאושפזים וחסרי כוחות – אתם יכולה עכשיו ללוות את הילד שלכם בקשיים רגשיים, דווקא מתוך הרגישות למצב שלו. אם אתם בנים להורים מזדקנים – זה הזמן לקבל באהבה את היפוך התפקידים ולחזק בעצמכם את היכולת לתת ולתמוך. אם אתם עובדים שיש להם רעיונות במקום העבודה אתם יכולים לתת להם ביטוי.

אל תחששו מהאופן בו תופסים אתכם. אם תתנהלו אחרת גם יתפסו אתכם אחרת. לאט לאט השינוי שנטמע בכם גם יטמע בזהות החברתית שלכם, אנשים יקחו אתכם יותר ברצינות והפידבק הזה גם יזין את עצמו ויעודד אתכם להיות מי שאתם, מי שהפכתם להיות.